| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים |
| ע"פ 6283/09 |
| בפני: | כבוד השופט א' א' לוי |
| | כבוד השופטת מ' נאור |
| | כבוד השופט י' דנציגר |
| שמואל לוי |
| | נ ג ד |
| המשיבה: | מדינת ישראל |
| ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 21.6.09, בת"פ 40193/08, שניתן על ידי כבוד השופט ח' כבוב |
| תאריך הישיבה: | י"ז בכסלו התשע"א | (24.11.10) |
| בשם המערער: | עו"ד אבי חימי; עו"ד משה וייס |
| בשם המשיבה: | אין התייצבות עקב שביתה |
השופט א' א' לוי:
1. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נטען, כי בתאריך 7.8.08, בשעת ערב, עשה רנה אברהם ז"ל, יליד שנת 1945 (להלן: המנוח), את דרכו בדרך לוד ביפו כשהוא דוחף עגלה ובה חפציו. המערער, שהכיר אותו החליט, ללא סיבה נראית לעין, לפגוע בו. הוא ניגש אליו ובעט בו, וזמן קצר לאחר מכן מששב והבחין בו, הפיל אותו על המדרכה, בעט בראשו בחוזקה מספר רב של פעמים, ואף דרך עליו. המערער המשיך במעשיו גם כשעובר אורח צעק לעברו להרפות מהמנוח, והוא הוסיף ותקף אדם נוסף אותו הכה עם אגרופו בגבו. שוטר שחלף במקום והבחין בנעשה דרש מהמערער לחדול ממעשיו, ומשהוא ניסה להסתלק מהזירה הוא נעצר על ידי השוטר. כתוצאה מתקיפתו בידי המערער נגרמה למנוח חבלת ראש חמורה, והוא הובהל לבית חולים כשהוא ללא הכרה. בתאריך 20.8.08 נקבע מותו.
בתום שמיעתן של ראיות הורשע המערער בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, ועל כך דן אותו בית המשפט המחוזי לשבע שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי.
2. הערעור שבפנינו מופנה נגד העונש. נטען, כי המערער הותקף מינית על ידי המנוח במספר הזדמנויות בעת שהיה ילד צעיר, ועובר לאירועים בהם עוסק ערעור זה הוא הבחין בו מתכוון לבצע עבירות מין בקטין נוסף. משקעי העבר שהיו מודחקים אצל המערער פרצו החוצה בעוצמה רבה וגרמו לו להגיב כפי שהגיב. דא עקא, אותה גרסה לפיה ראה המערער את המנוח מנסה לבצע עבירות מין בקטין נוסף, התייחסה לשלב הראשון של התקיפה, ועד אשר שב המערער ותקף את המנוח בשנית חלפו, על פי גרסתו-שלו, עשרים דקות. העולה מכך הוא כי מעשיו של המערער בשלבים המאוחרים של תקיפת המנוח לא נועדו למטרה של מניעת סכנה מיידית, ובלשון בית המשפט המחוזי (ראו הכרעת הדין, בעמ' 126): "[המערער] השיג את יעדו באירוע התקיפה הראשון אפילו אליבא דגירסתו, שהרי אותו ילד ברח מהסביבה ולא היה נתון יותר בסכנה, ואותו יצר אלימות שהתעורר בלבו של [המערער] נוכח המחזה שראה, בצירוף הטראומה שחווה בעבר, הביאו אותו לתקוף את המנוח, לדחוף אותו, ליתן לו סטירה ולבעוט בו כמה בעיטות, ובתום מסכת אלימות זו הרי הוא עזב את המקום. [המערער] לא הסתפק בכך, אלא שב לזירת האירוע לאחר שדעתו נרגעה, הוא כבר לא חווה את אותה טראומה, לא ראה ילד שנתון בסכנה, ואף על פי כן הוא החליט לפעול כפי שפעל מתוך יצר של כעס כלפי המנוח, ש'ברוב אשמתו' לא נשאר שרוע על הרצפה אלא קם על רגליו והמשיך להתהלך עם אותה עגלה, עובדה שהכעיסה את [המערער] והביאה אותו לכלל החלטה בדבר רצון לנטרל את המנוח באופן שישיג את היעד לו ייחל... דהיינו שלא תישקף כל סכנה מפניו של המנוח, ושהוא לא יוכל לקום על רגליו וללכת ובכך להמשיך ולסכן את הציבור. בנסיבות שכאלה הרי אין לי אלא לדחות על הסף את טענת ההגנה ש[המערער] פעל בדחף רגשות בלתי נשלט...".
על ממצאיו אלה של בית המשפט המחוזי אין המערער משיג, ולפיכך מקובלת עלינו ההשקפה שגם אם עמדה למערער הגנה כלשהי, ולו גם בנימוק להקלה בעונש, בשלב הראשון של האירועים, זו שוב לא עמדת לזכותו משחלף זמן לא מבוטל עד אשר שב ותקף בשצף קצף את המנוח. בשלב זה היתה התקיפה פעולת גמול ונקמה תוך שהמערער צופה את התוצאה הקטלנית הגלומה במעשיו. בנסיבות אלו העונש שהושת עליו אינו חמור כלל ועיקר, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.
ניתן היום, י"ז בכסלו התשע"א (24.11.10).
| ש ו פ ט | ש ו פ ט ת | ש ו פ ט |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה