נפתלי בנקין בעתירה לבית משפט גבוה לצדק

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ  7954/10

בפני:	כבוד השופטת א' חיות
	כבוד השופט  י' דנציגר
	כבוד השופט ע' פוגלמן

העותר:

נפתלי בנקין

                                          

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:	1. בית הדין הארצי לעבודה
	2. משרד החקלאות
	3. בית הדין האזורי לעבודה בנצרת

                                   

עתירה למתן צו על תנאי ולצו ביניים

                                   

בשם העותר:

עו"ד ד"ר ל' זרייק

פסק-דין

השופט  י' דנציגר:

         לפנינו עתירה המכוונת כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (סגנית הנשיא נ' ארד, השופט ע' רבינוביץ, השופטת ו' וירט-ליבנה, נציגי ציבור ר' חרמש וי' קאול) (להלן: בית הדין הארצי) מיום 25.7.2010 בע.ע. 93/09, בו נדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בנצרת (השופטת א' יעקבס ונציג ציבור ז' ראוף) (להלן: בית הדין האיזורי) מיום 31.12.2008 בע.ב. 1156/06, בו נדחתה תביעתו של העותר לקבלת קצובת נסיעה מעבר לתקרה הקבועה בהוראות התקשי"ר וכן דרישתו להכיר בשעות נסיעתו לעבודה וממנה חזרה לביתו כחלק משעות העבודה. 

1.      כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין הארצי, העותר עובד במשרד החקלאות ופיתוח הכפר ביחידה לפיקוח על החי והצומח – יחידת הפיצו"ח. ביום 12.2.2006 הגיש העותר תביעה לבית הדין האיזורי וביום 7.12.2006 הגיש כתב תביעה מתוקן. בתביעתו עתר לקבלת קצובת נסיעה מעל התקרה הקבועה בהוראות התקשי"ר, מיום 1.2.2005 עד למועד הגשת התביעה, על פי תעריף מוניות (סך של 27,912 ש"ח), שכן לטענתו אין תחבורה ציבורית לאורך מסלול נסיעתו מביתו למקום העבודה וחזרה. כמו כן תבע העותר כי זמן נסיעתו לעבודה יוכר כחלק משעות עבודתו (סך של 14,850 ש"ח), עבור תקופת הזמן שבין 1.2.2005 ועד למועד הגשת התביעה. בתביעתו בבית הדין האיזורי לעבודה נטען, בין היתר, כי בעבר הוכרו שעות הנסיעה שלו לעבודה וממנה כחלק ממשמרת העבודה.

פסיקת בתי הדין לעבודה בעניינו של העותר

2.      בית הדין האיזורי דחה את תובענתו של העותר. בית הדין הארצי דחה את הערעור שהוגש על פסק דינו של בית הדין האיזורי ואישר את קביעותיו המשפטיות.

3.      בית הדין הארצי לעבודה עמד על כך שעובר להכרעת בית הדין האיזורי בתביעתו של העותר, הוצע לו על ידי המעביד להצטרף ל"חבילת ההטבות" ממנה נהנים עובדים ביחידת הפיצו"ח. בית הדין הארצי ציין בפסק דינו כי נוכח אופייה המיוחד של יחידת הפיצו"ח, הסכימו משרד האוצר ונציבות שירות המדינה על חבילת הטבות. הצעה זו נעשתה לפנים משורת הדין, לכלל עובדי יחידת הפיצו"ח שבחרו להמשיך ולהיות מועסקים בחוזה מיוחד ו"הנדרשים להגיע למקומות עבודה מרוחקים במסגרת תפקידם". חבילת ההטבות מותנית בהסכמתו של כל עובד ובחתימתו על הסכם פשרה לסיום המחלוקות בין הצדדים והיא כוללת תשלומים אלו: תוספת שכר בסך 900 ש"ח אשר תשולם מדי חודש כתוספת פנסיונית קבועה; תוספת 400 ש"ח המותנית בנכונות העובד להיקרא לפעילות מבצעית בלתי מתוכננת מראש; ותשלום מענק חד פעמי בסך 16,800 ש"ח. כמו כן, לפנים משורת הדין, ובנוסף לקצובת הנסיעה, הוצע לעובדים המועסקים בתפקידי פיקוח "תשלום חודשי בגין הוצאות 'רכב אישי 5'" העולה על 400 ש"ח בהתאם להנחיות החשב הכללי. העותר סירב להצטרף לחבילת ההטבות ומשכך עמד על בירור תביעתו.

4.      על בסיס פסיקתו הענפה של בית הדין הארצי לעבודה בסוגיית קצובת הנסיעה של עובדי מדינה, נקבע גם בעניינו של העותר כי: דמי נסיעה נמנים על הזכויות הנלוות שיש לשלמן לעובד מדי חודש בחודשו, ברם אל מול זכותו הקוגנטית של העובד לדמי נסיעה עומדת הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק בכל הנוגע להסדרת הגעתם של העובדים למקום העבודה. נציבות שירות המדינה הסדירה את נושא החזר קצובת הנסיעה לעובד במסגרת הוראות התקשי"ר וכן במסגרת חוזר החשב הכללי.

5.      בית הדין הארצי קבע בהתאם לסעיף 28.331 לתקשי"ר כמו גם סעיף 2.2 לחוזר החשב הכללי כי קצובת הנסיעה המירבית לה זכאי העובד נקבעת בהתאם לנסיעות אותן נדרש לעשות בפועל, המחושבות על פי תעריף התחבורה הציבורית, ממקום מגוריו לצורך הגעתו לעבודה. שווי הקצובה בגין נסיעה עירונית ובין-עירונית יהא בהסדר "חופשי חודשי" או בהסדר "חופשי חודשי מרחבי" ו"לא יעלה על סכום חודשי כפי שיקבע מעת לעת על ידי החשב הכללי". בהתאם נקבע בסעיף 4.3 לחוזר החשב הכללי כי "עובדים, אשר לצורך נסיעותיהם נזקקים גם לכרטיס 'חודשי חופשי' וגם לנסיעות בינעירוניות, יהיו זכאים לקצובת נסיעה בגובה כרטיס 'חודשי חופשי' ונסיעות על בסיס יומי וזאת עד לתקרה של 1,330 ש"ח לחודש". כמו כן ציין בית הדין הארצי כי במסגרת סעיף 2.7 לחוזר החשב הכללי והן בחוזרים מעודכנים יותר נקבע כי "בכל מקרה תשולם קצובת הנסיעה על פי התעריף הזול ביותר והנמוך ביותר הקיים  באותו מסלול נסיעה".

6.      זאת ועוד, בית הדין הארצי ציין כי במקרים בהם הוצאות הנסיעה עולות על קצובת הנסיעה המאושרת, רשאי העובד לפנות לוועדת חריגים בהתאם לסעיפים 28.331(ו)-(ז) לתקשי"ר. לפי הוראות אלו ועדת החריגים מוסמכת לאשר במקרים בהם מועסק עובד במשמרות או בשעות בלתי רגילות בהן אין תחבורה ציבורית סדירה או לא קיימת תחבורה ציבורית בכלל, הוצאות נסיעות מיוחדות עד לתקרות שנקבעו על ידי החשב הכללי.

7.      בית הדין הארצי קבע כי הגם שעל פי ממצאיו של בית הדין האיזורי עלות הנסיעה היומית של העותר לפי תעריפי תחבורה ציבורית גבוהה לכאורה מהתקרה שנקבעה בחוזר המנכ"ל, הרי מששולמה לעותר קצובת נסיעה בשיעור המקסימאלי על פי חוזר מנכ"ל אין המעסיק יכול להוסיף ולשלם הפרשי הוצאות נסיעה מעבר למגיע לעותר על פי דין נוכח האמור בסעיף 28.331 לתקשי"ר החל על העותר מכוח הוראה מפורשת בחוזה העבודה האישי עליו הוא חתום, המציינת כי יחולו עליו הוראות התקשי"ר. משכך סבר בית הדין הארצי כי אין להתערב בפסק דינו של בית הדין האיזורי. בית הדין האיזורי הוסיף והמליץ לעותר לשקול צעדיו ולהצטרף לחבילת ההטבות של עובדי יחידת הפיצו"ח, וכך אף עשה השופט רבינוביץ בבית הדין הארצי.

8.      עוד הוסיף בית הדין הארצי כי כלל פסוק הוא שאין לכלול את הזמן בו נסע העובד מביתו למקום עבודתו ובחזרה ממנו כשעות עבודה המזכות בשכר, מן הטעם שהעובד אינו עומד לרשות העובדה בעת הנסיעה. בהיעדר הסכם קיבוצי, צו הרחבה או חוזה בין הצדדים הספציפיים, המורה כי זמן הנסיעה יחשב כשעות עבודה, וככל שהעובד בדרכו לעבודה אינו מסיע בעצמו עובדים למקום העבודה ומחזירם לביתם, אין הוא זכאי לשכר עבודה או גמול שעות נוספות בגין זמן זה. זאת ועוד, בית הדין הארצי ציין כי העותר לא הוכיח את טענתו כי בעבר נכללו שעות הנסיעה כחלק ממשמרת עבודתו. כמו כן צויין בפסק דינו של בית הדין הארצי כי שעות העבודה בעניינו של העותר החלו להיספר רק עם הגעתו למקום העובדה במחסום, כפי שהדברים עולים מחומר הראיות. כמו כן קבע בית הדין הארצי כי לא הוכחה טענתו של העותר כי בתקופה הרלבנטית לתביעה היו מקרים רבים שבמהלך נסיעתו ברכבו לעבודה נתקל העותר במבריחים והיה מטפל בהם במסגרת תפקידו.

תמצית נימוקי העתירה

9.      טענתו העיקרית של העותר היא כי אין תחבורה ציבורית ממקום מגוריו למקום עבודתו, ובפועל העותר מממן מכספו את הגעתו לעבודה באופן בלתי חוקי שכן הוצאות הנסיעה של העובד צריכות להיות משולמות על ידי המעביד. לטענת העותר, קביעת התקשי"ר אינה חוקית לאור התוצאה שהיא גוררת בעקבותיה, ומשכך אין להסתפק באמור בה. כמו כן טוען העותר כי הוא פנה לקבלת היתר להוצאות נסיעה חריגות לממונים עליו, אולם אלו לא פנו לוועדת החריגים בשמו, ומשכך הישענותו של המעביד על הוראות התקשי"ר אינה תמת לב. לטענת העותר, משהוכח כי אין תחבורה ציבורית זמינה בנסיבותיו והוא נדרש להשתמש ברכבו לצורך הגעתו למקום העבודה, אין זה ראוי לחייבו בתקרת הוצאות בלתי רלבנטית. העותר שב ומעלה אף לפנינו את הטענה כי בעבר נכללו שעות נסיעתו לעבודה וממנה כחלק ממשמרת העבודה.

דיון והכרעה

10.    לאחר שעיינתי בכתב העתירה ונספחיו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

11.    ראשית, כידוע, הלכה היא כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור נוספת על הכרעותיהם של בתי הדין לעבודה. כך נקבע כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו מתערב בפסקי דין של בית הדין לעבודה, אלא במקרים חריגים, כאשר פסק הדין לוקה בטעות משפטית מהותית, וכן כי הצדק מחייב את תיקונה [ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ (1) 673, 693 (1986); בג"ץ 5618/01 יצחק צויזנר נ' בית-הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 21.8.2001); בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז (6) 810, 814 (2003)]. מעיון בעתירה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי לא נפלה כל טעות בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה. פסקי הדין של בתי הדין לעבודה בעניינו של העותר מנומקים ומפורטים כדבעי ולא נפל בהם כל פגם. בתי הדין לעבודה פסקו בהתאם להלכותיו של בית הדין הארצי בנושא החזר דמי נסיעה וכן בהתאם להוראות התקשי"ר וחוזר החשב הכללי אשר חלים על העותר מכוח חוזה העבודה האישי עליו הוא חתום. לכן, אין לקבל את טענתו של העותר כי אין נפקות ממשית להוראות התקשי"ר בנסיבותיו הקונקרטיות. די בכך כדי להביא לדחיית העתירה על הסף.

12.    שנית, אף העותר עצמו מציין בכתב עתירתו כי עניינו טרם נדון לפני וועדת החריגים, עקב העובדה כי הממונים עליו לא הפנו בקשה מתאימה. אם אכן טענתו זו של העותר נכונה, הרי שיש לקבוע כי העותר לא מיצה את כל האפשרויות העומדות לרשותו. ככל שלעותר עומדת הזכות שעניינו יובא לפני ועדת החריגים באמצעות הממונים עליו, וטענתו היא כי הממונים עליו מפרים זכות זו, הרי שעליו לנקוט בהליכים המתאימים על מנת לחייבם לעשות כן. מכל מקום, אין זה עניינה הישיר של עתירה זו ומשלכאורה עומדת לעותר הזכות לפנות לוועדת החריגים הרי שאין הצדקה להתערבותו של בית משפט זה נוכח הכלל לפיו אי מיצוי הליכים לפני הרשות המוסמכת מצדיק את דחיית העתירה על הסף [ראו למשל: בג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה 1 749, 800 (1991); כן ראו: אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי עילות הסף 161 (2008) (להלן: שרגא ושחר)].

13.    כמו כן, העותר עצמו מציין כי מתנהלת תביעה קיבוצית בין הסתדרות העובדים לבין המדינה בעניין זכויות עובדי יחידת הפיצו"ח, וגם מטעם זה יש לומר כי דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי [ראו: בג"ץ 991/91 דוד פסטרנק בע"מ נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מה(5) 50, 59 (1991); שרגא ושחר, בעמ' 223].

14.   אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. 

        ניתן היום, ב' בכסלו תשע"א (9.11.2010)

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

ש ו פ ט